לא ניתן להכיר במקדם מכירות וגובה ב"ידיעות אחרונות כ"עובד" של העיתון

1.         התובע הגיש תביעה להכיר בו כ"עובד" של העיתון "ידיעות אחרונות", ותביעה לזכויות כספיות הנובעות ממעמדו זה,  ומסיום יחסי העבודה, אם אכן יוכר כ"עובד".

            מעמדו של התובע, טיב ההתקשרות בין הצדדים, זכויות התובע וטענת הקיזוז של הנתבע - אלה השאלות המרכזיות העומדות ביסוד פסק הדין.

הרקע העובדתי וטענות הצדדים

2.         התובע שימש כמקדם מכירות וגובה בעיתון "ידיעות אחרונות" (להלן: "הנתבע" או "העיתון").

ההתקשרות בין הצדדים החלה ביום 1.9.1998, ובסוף 2002 (או בתחילת 2003, לגרסת התובע) הופסק הקשר בין הצדדים, ביוזמת הנתבע.

בין הצדדים לא נחתם הסכם כלשהו עם תחילת ההתקשרות ביניהם.

3.         התובע טען כי על פי נסיבות עבודתו, היה "עובד" של הנתבע, על אף שקיבל ממנו תשלום בגין שירותיו כנגד הוצאת חשבונית: התובע טען כי השתלב במערך הארגוני של העיתון ועבודתו היוותה חלק רגיל ובלתי נפרד מעבודת העיתון, כי שעות עבודתו היו קבועות ומרובות, כי היה נתון לפיקוח ולמרות מנהליו בעיתון, כי עבד באופן בלעדי עבור העיתון, באופן רצוף וסדיר, וכי לא עבד במסגרת "עסק" עצמאי משלו.

            לאור כל אלה, טען התובע כי סיווגו כ"עצמאי" ע"י הנתבע היה מלאכותי, וכי יש להכיר בו כ"עובד", ועל כן הוא זכאי לכל הזכויות הסוציאליות, לרבות  זכויות הנובעות מהסכמים קיבוציים אשר לטענת התובע חלים עליו, כעובד העיתון.

הזכויות שנתבעו על ידי התובע הן: פיצויי פיטורים, פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, פיצויים בגין עוגמת נפש, פיצויי הלנה בשל איחור בתשלום שכר עבודה, דמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה שנתית, החזר נסיעות, דמי הבראה, קרן השתלמות, קרן פנסיה, תגמול בעד עבודה בשעות נוספות, משכורת ינואר 2003, בונוס בגין מכירות, והחזר קיזוזים שביצע הנתבע במשכורתו.

4.         הנתבע טען, מנגד, כי לא התקיימו יחסי עבודה בינו ובין התובע, וכי הוא סיפק לעיתון שירותי גבייה, ויסות (השלמת חוסרים) וקידום מכירות כקבלן "עצמאי". לטענת הנתבע, שירותים אלה אינם חלק מהמערך הארגוני והתפעולי של העיתון, מה גם שהתובע נתן לעיתון שירותים אלה במסגרת עסק עצמאי משלו - תוך שהוא משתמש ברכבו לשם מתן השירותים, מעסיק עובדים לשם מתן השירותים, ומבצע עבודות אחרות במסגרת אותו עסק, מלבד השירותים שנתן לעיתון.

הנתבע המשיך וטען כי תפקודו של התובע במתן השירותים היה לקוי וכי ניתנו לו הזדמנויות רבות לשפר את דרכיו ואת ביצועיו, ואולם לבסוף, על יסוד אי שביעות הרצון ממנו, החליט הנתבע לסיים את ההתקשרות עימו.

5.         לחלופין טען הנתבע, כי גם אם יחליט בית הדין להכיר בתובע כ"עובד", אין לראות בפיטוריו "פיטורים שלא כדין".

עוד טען הנתבע, כי בסיס השכר לפיו יש לחשב את כלל זכויותיו של התובע, אילו הוכר כ"עובד", נמוך בהרבה מזה שהתובע טען לו.

הנתבע טען עוד, כי בתמורה ששולמה לתובע עבור שירותיו נלקחה בחשבון העובדה המוסכמת כי אין יחסי עבודה בין הצדדים, ולפיכך, היתה תמורה זו גבוהה בהרבה מהתמורה שהיתה משולמת לתובע אילו התקיימו יחסים כאלה. על כן, ביקש הנתבע כי אם יקבע בית הדין שאכן היו יחסי עבודה בינו ובין התובע, יש לחשב את השכר הריאלי שהיה אמור לקבל כ"עובד" מיום  תחילת הקשר, ולקזז את היתרה מכל סכום שיפסק לטובת התובע.                                 

6.         נציגי הציבור לא הופיעו לדיונים, למרות שהוזמנו כדין, ועל כן נשמע הדיון בפני כדן יחיד.

7.         העדים שהעידו בתיק זה:

            מטעם התביעה העידו התובע עצמו, וכן אודי שפירא אשר ביצע, לפי עדותו, את אותה עבודה שביצע התובע עבור העיתון (התובע ויתר על עדותו של עמית לוי, שהגיש אף הוא תצהיר מטעמו, אך לא התייצב לחקירה נגדית על תצהירו - עמ' 29 לפרוטוקול).

            מטעם הנתבע העידו אלון ליסאור, ששימש בתקופה הרלוונטית כמנהל איזור תל-אביב בעיתון והאחראי על האיזור בו סיפק התובע שירותיו, גלית דובין, ששימשה בתפקידים שונים בעיתון והחל מיולי 2004 היא משמשת כמנהלת מרחב, ויעקב כפיר, המשמש בתפקיד משנה למנכ"ל העיתון.

8.         להלן - קביעתי: